הבעיה בנושא הזה היא שמילים יכולות להרוג אותו. כבר כתבתי בעבר שהדרך היעילה להרוס את הגשר בין העולם הנראה לעולם הנסתר היא לנסות להסביר את הרגשות שלך. זה לא שלי, סחבתי את זה מפאולו קואלו וזה לא הציטוט האחרון שלו לפוסט זה.
העשייה הרוחנית בארץ מרשימה ביותר. ידע גבוה, מועבר על ידי מורים מרשימים שבעומדם מול קבוצה הם סוחפים את הקהל ומעלים אותו לגבהים. נתקלתי בלא מעט מקרים, אישית ודרך סיפורים של פעילים, על הרבה אגו וקטנוניות מאחורי הקלעים. איך נוצר הפער הזה? איך מורים נפלאים יכולים לראות רחוק וגבוה אבל לא רואים את האנשים הקרובים להם? עדי דברה אתמול על התדר עליו אנו מנהלים את השיח הרוחני, כולל השיח לשלום. היא דברה על תדר גבוה מנטאלי, לא רגשי. כרגיל, הצליחה להבהיר לי את מה שאני מחפשת לשים במילים כבר כמה זמן.
אני קוראת את "אלף" של פאולו קואלו והוא כותב: ..."החיפוש אחר השלום הוא סוג של תפילה שמפיצה אור וחום. צא מעט מעצמך, ותבין שבאור שוכנת הדעת ובחום שוכנת החמלה...". זה מצלצל לי מוכר ומוביל אותי ליומן שלי. ציטוט מ- 18 לדצמבר 2010:
..." פגשתי את דורותי מקליין היום (בת 92 ממייסדות פינדהורן). אישה זוהרת, מאירה. מקורקעת, לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד ויחד עם זאת מכירה בערך עצמה.....לקחתי מהשיחה איתה: לא מספיק לחיות באור, צריך לחיות באהבה. Light אינו מספיק. Love זה הירידה לגוף הפיסי. לא מספיק לחיות באור התקשור, אני מרגישה חלל. המטרה השבוע היא לחיות דרך הגוף הרגשי. אני מתרגלת..."
איך נהיים "כאלה"? איך הופכים ל"קפסולת ריפוי"? איך מייצרים כיס ריפוי במקום פיסי?
זה איננו לימוד של טכניקה, איננו לימוד מילולי. יש כאן תרגול מדיטטיבי אבל מעל לכל זו דרך שמתחילה בנסיגה מעצמך המוכר והידוע. או כמו שסימה לימדה אותי לפני 18 שנה, חיים במקביל דרך שני תדרים, האני החווה והאני המתבונן. הנחת היסוד בכל תהליך מודעות היא שאלו סביבי הם השתקפות שלי. הקושי הוא להאמין בזה, לראות את זה באמת, לקבל את זה גם כשזה ממש לא נעים, ולפרק את המבנה בתוכי שמשקף את "זה".
צחוק....הרבה צחוק, בעיקר על עצמי ועל המקומות ההזויים שאני מוצאת את עצמי.
אנרגיה מהאדמה, מהגינה, מהטבע.
זו לפחות התחלה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה